קרדו

עומר גנור, זמן אמיתי, ניסה לכתוב על המשקה הנמכר בארץ ובעולם – הוודקה, אבל שוב, כרגיל, יצא לו טור על ויסקי. ככה זה כשמאוהבים. בוויסקי. הפעם – קרדו – ויסקי סקוטי שאת המזקקה שבה הוא מוכן הקים מבריח בשנת 1824

זה במקרה. באמת. רציתי לכתוב הפעם על וודקה. בסך הכול היא המשקה הנמכר ביותר בארץ ובעולם (מקבוצת התזקיקים, לא כולל בירה, יין ושאר שיכרים). אבל לא הצלחתי להתאפק. זה לא אני – זה הם, אני אומר לכם.

וכמו בחודש שעבר, ובערך בערך במחצית מהטורים שלי, אני חוזר לכתוב על ויסקי. אף פעם לא טרחתי להסתיר את העובדה שזה המשקה שאני הכי אוהב והכי מתחבר אליו, זה שגורם לי הכי הרבה עונג ושאני הכי נהנה ללמוד אותו וללמד עליו. אבל החודש עברתי חוויה שרציתי לחלוק אתכם.

בתחילת החודש נכחתי בפגישה במשרדיה של אחת מהחברות המייבאות אלכוהול לארץ הקודש. לאחר הפגישה ניתנה לי הזדמנות לטעום ויסקי שזכרתי שטעמתי לפני שנים רבות בפאב מאד מוכר בתל אביב שאני סבור שאינו קיים יותר. אני זוכר שאז ממש לא אהבתי אותו, אבל זו הייתה תקופת הוויסקי הכבולי שלי. לאחרונה אני מנהל רומן עם החבורה היותר קלילה של הסינגל מאלטים הסקוטיים, ומה שטעמתי התאים מאוד לשלב הזה בחיי הוויסקי שלי. הבקבוק המדובר הוא סינגל מאלט סקוטי מאזור הספייסייד ושמו קרדו – ובאנגלית Cardhu.

גילו של הקרדו שטעמתי היה 12 שנים ועוד לפני שטעמתי אותו נהניתי מאד מהוויזואליות שלו. היות שאני עיוור צבעים ייתכן שאני טועה, אבל בעיניי הצבע שלו הוא עמוק, חום-אדמדם, מבריק ממש. את הבקבוק ממש אהבתי. בהחלט לא בקבוק טיפוסי, שמנמוך ממש כמוני, נאה מאד בניגוד אליי, בעל פקק רחב, ואמנע מהשוואות גודל ברשותכם. זהו בקבוק שאפשר לזהות על המדף גם בפאב אפלולי. אני אוהב אותם כאלה, דוגמת האברפלדי והקונימרה, יש בהם משהו מיוחד.

לפני הטעם – קצת היסטוריה. את מזקקת קרדו הקים מבריח ויסקי בשם ג'ון קאמינג ב-1824, שהיא שנה חשובה מאוד בתולדות תעשיית הוויסקי הסקוטי. באותה השנה חלו שינויים במיסוי האנגלי על מי החיים הסקוטיים, ומזקקות רבות נפתחו או הפכו חוקיות. עם השנים עברה המזקקה לצאצאיו של ג'ון ואשתו הלן אשר המשיכו במסורת. אחד הלקוחות העיקריים של המזקקה משנת 1860, שבה הותר לערבב ויסקי מדגנים שונים, היה חברת ג'וני ווקר, שהשתמשה בקרדו כמרכיב עיקרי בבלנדים שלה. בסופו של דבר, בשנת 1893, נמכרה המזקקה לחברת ג'וני ווקר ומאז ועד היום היא בבעלותה, או יותר נכון לומר בבעלות קונצרן האלכוהול דיאג'ו.

הקרדו מגיע מאזור בסקוטלנד ששמו "ספייסייד" – כלומר האזור אשר סביב נהר Spey ויובליו. בגלל המים הטובים (לייצור של ליטר ויסקי משתמשים בכ-10 ליטר מים) והתנאים הנוחים יחסית באזור הזה, הוא מרכז את כמות המזקקות הגדולה בסקוטלנד – כ-50 מזקקות מתוך קרוב ל-100 נמצאות בו. ישנו מאפיין ברור המשותף לכל ויסקי אשר מגיע מהספייסייד והוא פירותיות. זה אולי נשמע מוזר, אבל בוויסקי ניתן למצוא טעמים מאוד מגוונים. וויסקי פירותי הוא מהסוג שיש בו טעמים של תפוח, אגס ופירות נוספים – אפילו קוקוס. הקרדו הוא ספייסייד עשיר, אגסי ולטעמי קצת יותר מתקתק מהספייסייד הממוצע. לסיכומו של דבר מאד נהניתי והופתעתי לטובה.

לסיום, אנקדוטה מהשנים האחרונות – בשם קרדו נקשר סיפור לא כל כך מחמיא על ערבוב ויסקי, הונאת צרכנים וכדומה. בשנת 2003, בגלל גידול אדיר בביקוש לג'וני ווקר, לא עמדה המזקקה בביקושים, והתגובה הייתה להפוך את הקרדו לבלנדד מאלט, כלומר להוסיף לו עוד סינגל מאלטים וליצור תערובת (למשל כמו הג'וני ווקר בעל התווית הירוקה). אז מדוע זוהי הונאת צרכנים? נטען שהיות שרק המילים "סינגל מאלט" שעל התווית שונו ל"פיור מאלט" מדובר בהונאה, שכן הבקבוק ושאר התווית נשארו כשהיו. ב-2006, לאחר ביקורות חוזרות ונשנות הוחזר המצב לקדמותו והקרדו חזר להיות סינגל מאלט.

בשורה התחתונה, לי אישית פחות משנה מה כתוב על הבקבוק, מה שחשוב לי יותר הוא טעמו, ובמקרה של קרדו אין לי בעיה שיכתבו עליו גם גזוז בטעם גזר – אני קונה.

הבהרה – הכותב אינו מועסק במישרין או בעקיפין בשום צורה שהיא ע"י מזקקת קרדו, חברת Ibbls או כל גורם אחר. הכתבה הינה חווייתית ואין לראות בה יותר מאשר דעתו האישית של הכותב.