הסירים של צופיה

"כשהגיעה הקובה סלק עם צבעי הסגול העזים כבר התחלתי להשוות לקובה של אימא, שללא ספק יש לה פה יריבים קשוחים..." שירלי רחמים מטיילת בשוק מחנה יהודה הירושלמי ומוצאת את מסעדת צופיה – עיראקית ביתית, קטנה ומשובחת

לכל סיר יש מכסה משלו ולכל טיול יש חבר משלו. וכמו שחשוב להתאים לסיר את המכסה המתאים כדי שהתבשיל יתבשל לו ברוגע ולא יישרף, גם לטיולים צריך לדעת עם מי ללכת לאן ולקחת רק את מי שמתאים. לכן כשחשבתי לצאת אל ההמולה ואל הריחות שבשוק מחנה יהודה ביום שישי, חיפשתי מישהו סובלני שיידע להתבשם מהניחוחות ולהעריך את האווירה, ואין כמו אילן, חברי הטוב, לחוויה.

יצאנו מוקדם, כמהים להגיע לפני כולם אל השוק, שהוא חלק בלתי נפרד מהנוף הירושלמי הקסום.
הוא עבר כברת דרך בשנים האחרונות, ומלבד פירות, ירקות ותבלינים צצו כאן גם חנויות מעצבים, בתי קפה קטנים ומקסימים, גלידריה ועוד. בבית הקפה בוודאי זיהו הירושלמים את התל אביביות שלנו מרחוק, רק לפי הדרך שבה ביקשנו את הקפה ההפוך שלנו.

אחרי הקפה עצרנו בפנינת חמד בשם צופיה – מסעדה עיראקית ביתית, קטנה ומשובחת בלב לבו של השוק העיראקי. סימן הזיהוי של צופיה היה לי שקשוק קוביות השש בש של בתי הקפה הסמוכים, שאליהן נלוות לא פעם גם קריאות שמחה.

מסעדת צופיה הוותיקה היא דיירת קבע בשוק מחנה יהודה כבר יותר מחמישים שנים, זוהי מסעדה משפחתית עם המון ניסיון וטעם נוסטלגי של פעם. עיון קל בתפריט התלוי של צופיה והתבוננות סביב הזכיר לי את בית אימא ביום שישי – סירים בגובה שלי עם שפע מאכלים ביתיים בניחוח עיראקי שאנחנו, הדור הצעיר, לרוב מתעצל להכין.

בבוקר השכם, כשכולם עוד ישנים, מגיעה צופיה אל המסעדה בסביבות השעה 3:00, מתחילה במלאכתה המופלאה ועומלת על הכנת הסירים. הבישול במסעדת צופיה מתבצע לאיטו על פתיליות אותנטיות של פעם, בחום נמוך למשך זמן רב שאינו מפספס אף טעם.

כדי להתענג באמת החלטנו לפתוח שולחן בלי מנות ראשונות, ולגשת ישירות אל הסירים הענקיים, להתבשם מהניחוחות הביתיים, לטעום בעיניים ולבחור. הטעימה הראשונה הייתה של אורז עם בשר צלי כתף – גולש ברוטב עגבניות וגרגירי חומוס, שהיה רך וטעים להפליא עם רוטב קליל שנגמר מהר מדי. טעימה נוספת הייתה של במיה (הידעתם שמקורה באתיופיה של היום?) גם היא בושלה היטב וטבלה ברוטב עגבניות עסיסי ועשיר.

כשהגיעה הקובה סלק עם צבעי הסגול העזים כבר התחלתי להשוות לקובה של אימא, שללא ספק יש לה פה יריבים קשוחים. את טעמה של הקובה סלק או כפי שנהוג לכנותה, קובה אדומה, קצת קשה לתאר, הרכות שלה, העדינות של הבשר הרך שבתוכה ובעיקר הצבע העז שבולט בנוכחותו האפיל על שאר המנות, גם בשולחן גדוש המאכלים.

עוד לקחנו, והפעם מסיר אחר, את המפרום - תפוח אדמה ממולא בבשר טחון, עוצמתי בנוכחותו, נמס על הלשון ולא משאיר מקום לספק - בישול איטי על פתיליה מפנה לכל טעם את המקום שלו. מאכל חדש שניסינו היה המקלובה, בערבית – הפוכה. ובתרגום פשוט, מכינים את האורז עם הירקות והעוף ובסוף הופכים את הקערה על פיה וכך אוכלים. ומתברר שההיפוך עושה את העבודה, האורז "אחד-אחד", צבעוני ומלא בירקות.

במסעדת צופיה גומרים-הולכים, כדאי להגיע מוקדם כי ברגע שהסירים הענקיים מתרוקנים נגמר היום, עד שיכינו הכול טרי מחר. והם מגיעים מוקדם. לקוחות מכל הגילאים, ותיקים שכבר שנים על גבי שנים פוקדים את מסעדת צופיה, כמהים לאוכל, לביתיות ולחום שהיא מעניקה. ואנחנו חוזרים לשוק.