המצודה

"המאקי היה כל כך טוב עד שהייתי חייבת לנזוף בעצמי שוב על חוסר האמונה הבסיסי הטבוע בי בכל מה שנוגע לסושי מחוץ לגוש דן..." אדוה גן סתיו מבקרת בערב קר בבר המצודה שבקיסריה ומתרשמת מתפריט הלוקח מן המזרח ומן המערב

אני מאמינה שאוסף האנשים הנקרה בדרכנו במהלך החיים אינו מקרי. אני מאמינה שכל מי שהגיע איך שהוא אל חיי הגיע כדי לשרת מטרה מדויקת ולמלא מקום מסוים שבו משהו היה חסר. אני יודעת שכל מי שמופיע בחיי, בין אם לכניסה חטופה, אולי בלתי מורגשת, ובין אם נשאר חצי שנה או עשור שלם, ישאיר אחריו שיעור יקר. למרות איך שזה נשמע, אני לא מדברת רק על שיעורים רוחניים. גם דפיקה של האוטו בחניה שתוביל לשיחה על השניצל הכי טעים בתל אביב היא שיעור לא רע, לא פחות מגישה לאוצר יקר ערך בדמות מוסיקה מופלאה שנסללת לפניי בעקבות פגישה מקרית.

י' (או יוד, ליתר דיוק) הכיר לי את הסרט, ובעיקר את המוסיקה של הסרט Into the Wild. שום הסברים חדי לשון לא יועילו כאן. מילים לא יוכלו להסביר את התחושה שמתפשטת לי בחזה ואת האופן שבו הנשמה מתרחבת כשאני נוסעת באמצע הלילה בכביש הריק, הרוח המקפיאה חודרת לעצמות ו-Eddie Vedder, בפריטה מצמררת, משמיע מהגיטרה צלילים שלא דומים לשום דבר שהכרתי קודם.

הערב שבו נסענו אל בר המצודה שבקיסריה התחיל קריר עוד בכפר סבא. הרוח שבאה מהים הצליחה להבריח אותנו פנימה, אף על פי שהיינו שבויים בקסמו של הנוף המהפנט שנשקף מהשולחנות שמחוץ לבר המצודה. התפריט של המצודה מורכב ממזרח וממערב, מנות אסייתיות מובהקות וביניהן סושי, ומנגד גם מנות קלאסיות כמו כבדי עוף בקרמל בצלים על מצע פירה. היצע האלכוהול של המצודה הוא מגוון וכולל קוניאק, אפרטיפים, דג'סטיפים, ויסקי, וודקות ובירות לרוב. החלטנו להתחיל ביקיטורי פרגיות וברול של מאקי ספייסי טונה. היקיטורי היו זוג שיפודונים מוצלחים מאוד של בשר פרגיות עסיסי ומתקתק שהגיעו על רצועות כרוב לבן שהוקפץ בטריאקי. המאקי היה כל כך טוב עד שהייתי חייבת לנזוף בעצמי שוב על חוסר האמונה הבסיסי הטבוע בי בכל מה שנוגע לסושי מחוץ לגוש דן, הנכון אצלי שבעתיים בנוגע לסושי אלמוני, שלא ירדתי לחקר שורשיו המשפחתיים. יוד, אינו שותף להתלהבות שלי מסושי, נשאר נאמן ליקיטורי שלו ולכוסית הג'וני ווקר שהצטרפה לקוקטייל פרדייז שהזמנתי לעצמי (וודקה, מיץ תפוזים, ליצ'י ופסיפלורה) שהיה קליל וטוב וגם הביא איתו ד"ש מקפטן סטובינג בדמות מטריית נייר קטנה לקישוט.

לעיקריות הזמנו את הסטייק אנטרקוט ואת הפילה דניס בצ'ילי, לימון וכוסברה של המצודה. הן הגיעו בדיוק בזמן כדי לפצות אותנו על נפילה מוסיקלית בלתי נסלחת אחרי רצף של מוסיקה טובה שנשמר עד לרגע ההוא. הפריכות של הצ'יפס, הרכות של הדניס והצ'ימיצ'ורי המצוין עשו לנו טוב והחלטנו לסלוח, גדולי נפש שכמונו.

היינו אמיצים והחלטנו לעבור החוצה לשלב הקינוחים. קנקן של תה אסייתי לוהט הצליח להפיג במעט את הקור המקפיא. הקנקן, שהיה שקוף לחלוטין, חשף את תוכו הקסום שהיה פרח מסתורי בעל עלי כותרת ארוכים שנעו במים הרותחים. סופלה שוקולד מעולה הגיר את תוכו הנוזלי אל הצלחת הלבנה והצליח גם הוא לחמם אותנו מעט. קצת אחרי הסופלה שאלתי את יוד, כשאני מתכוונת לקור, אם הוא סובל. הוא ענה בחיוך קטן: "בדרך כלל כן, אבל עכשיו לא". ברגע ההוא הבנתי שאולי הכל הפוך. אולי אני דווקא השיעור שלו, ולא הוא שלי. אולי הגעתי אני לחייו כדי ללמד אותו לאהוב את עצמו ואת החיים.