הקאמבק לשורשים

"קציצת הדג הייתה ענקית ושמנמנה ומעליה הונחה חזרת סגלגלה וססגונית עם קישוטי גזר מאודה. טעם הגפילטע היה משובח וניחן במתיקות קלה וחריפות (מהחזרת) שהשתלבו באופן מושלם..." קרן ויזנר חוזרת לשורשים בשטיבלע

הנוף הקולינארי בארצנו מתפתח ובהחלט מניב תוצאות והכרה בינ"ל מחד, אך מאידך גורם ל"התבוללות" ושם בצד את אותן מסעדות וסגנון האוכל שעליו גדלנו.
לקראת החגים, החלטתי לחזור ולהתחבר מחדש לשורשי היהודיים (המזרח אירופאים) ולינוק מעט היסטוריה בטעם של פעם.

מסעדת שטיבלע הראשל"צית (לשעבר נס ציונה) שוכנת בתוך במבנה היסטורי משומר משנת 1886, הבנוי מאבני כורכר, כשמאחוריו מוקמו בעבר אורוות הברון רוטשילד (חתיכת היסטוריה!).
המקום פתוח מזה שנה ומהווה בית אוכל יהודי וכשר, המבוסס על רזי המטבח המזרח אירופאי המשרת מדי יום (החל מצהריים ועד הערב) קהל מגוון ולרוב גם ותיק, השבוי בקסמם של המאכלים, המופקים מידיו של אריה, הבעלים.
המסעדה קטנה, אינטימית ונותנת תחושה של בטחון ונינוחות, שניתן למצוא בד"כ רק בבית. טעמם של המאכלים המוכרים, המזכירים לכולם את הטעם מבית אמא / סבתא, משלימים את ההרגשה הכללית ומותירים את חותמם להמשך הדרך.
את קירות המקום מעטרות תמונות נוסטלגיות של פעם: היסטוריה של המסעדה, משפחתו של אריה, אורחים חשובים שביקרו במסעדה בנס ציונה, והכל לצד כתבות ותמונות של מיטב השפים של ישראל המבשלים ומצולמים לצד הבעלים.

לקראת החג, המסעדה פותחת את שעריה לכולם עם תפריט חגיגי ובמחירים אטרקטיביים.
המטבח במקום פתוח לרווחה וחושף את "שיטות הפעולה" של הבשלנים. כך קיימת שקיפות מוחלטת ומרגיעה בקרב קהל הסועדים, שכל המנות המוגשות הן טריות וחלקן אף נעשות בו זמנית (בייחוד מנות מהגריל).
מנות הפתיחה החגיגיות שהוגשו לנו, החזירו אותי לאחור, גם לטעם של פעם וגם לחג היהודי האחרון שנחגג בבית משפחתי.
קיבלנו חמוצים ביתיים נהדרים וסלסלת לחם, בעקבותיהם הגיעו גפילטע פיש, כבד קצוץ ולזלע. קציצת הדג הייתה ענקית ושמנמנה ומעליה הונחה חזרת סגלגלה וססגונית עם קישוטי גזר מאודה. טעם הגפילטע היה משובח והוא ניחן במתיקות קלה וחריפות (מהחזרת) שהשתלבו באופן מושלם. הכבד קצוץ היה טרי והורדרדות שלו העידה על כך. הוא הוגש עם בצל מטוגן ונוגב עם הלחם עד תומו. הלזלע (צוואר עוף ממולא) היה טעים והזכיר במילוי את הקישקע.
למנות הביניים חיכיתי בהתרגשות היות וידעתי שאוטוטו יכנסו לפי הקרפלעך שאני כה אוהבת. אני מודה ומתוודה שהסטנדרטים הגבוהים שלי הטילו עלי מעט מורא, ושאלתי את עצמי: מה יהיה אם לא אוהב אותו? שאלה זו הפכה לנוסטלגיה בו ברגע שבלעתי בחיוך את הכיסון החביב. תחושת ניצחון פשטה בגופי. הקרפלעך, שמולאו חלקם בבשר וחלקם בתפו"א, הגיעו מטוגנים קלות, בליווי בצל מטוגן, וקיבלו אצלי את הציון 10 (מעולה!!!).

בעודי יושבת עם חיוך מרוצה והרגשה של בטן כמעט מלאה, הוגשה המנה העיקרית- צלחת גדולה, עמוקה ומלאה בחמין (צ'ולנט) מהביל על שלל מרכיביו, לרבות שעועית ובשר שבושלו יום שלם. טעם הצ'ולנט החזיר אותי היישר לימי שבת הקרירים ולסיר שהדיף ריח ולמחרת גם טעם חמים, נעים וטעים... איזו נוסטלגיה מקסימה ומחממת לב.
התחברתי שוב לשורשים והתרגשתי לטעום מחדש את המאכלים. במיוחד שמחתי לדעת שעדיין קיימים אנשים כמו אריה, המצליחים לשמור על "המסורת הקולינרית המזרח אירופאית" ובמיוחד על הטעם של פעם, ללא צורך או רצון "להתקדם הלאה". אנשים כאלה לוקחים על עצמם את חובת השימור והתזכורת שאין על האוכל היהודי והשורשיות- שבסוף תמיד מחזירים אנשים כמוני לנקודת המוצא.