שיפור מצב הרוח

''עגל החלב היה משובח ורוטב הפלפל מצוין. הברווז, שנכנע בקלות למגע המזלג, נטבל ברוטב תפוזים מתקתק ומריר, שמשלים את התמונה (המופלאה גם בלעדיו)...''. מצב רוחה השפוף של אדווה גן סתיו השתפר ללא היכר אחרי סבב טעימות בפרי מגדים

יום חמישי היה יום לא מוצלח. בעצם, על מי אני מנסה לעבוד? היה יום רע מאוד. הבוקר היה זוועה, הערב היה גרוע אף יותר, וסיוע אווירי הוזעק מקלינקס (אני אוהבת את אלו בקופסת השפנפן המצונן) למילוי מאגר הטישו ההולך ואוזל. במצב כזה, ובגלל התחייבות קודמת אותה לא הצלחתי לדחות, נכנסתי בשעת ערב מאוחרת, שלובת ידיים עם מצב רוחי השפוף, בשעריה של מסעדת פרי מגדים במזכרת בתיה.

רדוד עד כמה שזה ישמע (ומזעזע עבור דיאטנים ברחבי העולם), יש בכוחו של אוכל טוב לרפא את נפשי כשהיא דואבת. באופן עקרוני אני נגד לגלות מראש את סופו של סיפור, אבל במקרה זה אגלה שפרי מגדים הצליחה להשכיח את צערי, והפכה את מצבור הטישו שלי ללא רלוונטי.

המסעדה ממוקמת במבנה קטן וססגוני, ששימש כרפת לפני יותר מ-60 שנה, בחלל שנותן תחושה אינטימית תוך ערבוב לא ברור בין מסעדה לבית. את הקירות מעטרות תמונות שנתלו בצפיפות, על השולחן פלייסמטים מצוירים בנופים כפריים, ובמרכז עששית קטנה מזכוכית צבעונית המאירה באור חלש ונעים. בשולחן שלידי מדברים ספרדית, ג'ורג' מוסטקי ומרסדס סוסה שרים ברקע (זו הייתה רק ההתחלה של מוסיקה מופלאה שהתנגנה כל הערב) ולרגע נדמה לי שאני בכלל לא בארץ.

לחמניות פצפוניות בצורת חלות קלועות הוגשו אל השולחן. הן היו טעימות כמו שלא היו מאז הייתי מתחננת לקבל מאחי הקטן ביס מחלת השבת שאפה בגן. אחריהן, הגיע קרפצ'יו בקר עוצר נשימה שתובל בלימון, שמן זית, פרמזן מגורר ובזילקום טרי, וחוסל במהירות רבה. טרין כבד אווז היה טוב מאוד, הפיץ ניחוחות מרסלה משכרים והוגש עם צנימי באגט וריבת חבושים. חברו לקודמיהם המוצלחים גם זוקיני בשמנת ממולא בגבינות צאן וחזה אווז מעושן, ואספרגוס באיולי. טעמיה המעושנים של מנת הזוקיני היו מוצלחים, ואילו יופיו המדהים של האספרגוס שנחלט אך נותר ירוק עז השתלב להפליא עם טעמו המשובח של איולי הבזיליקום. אני לפחות מניחה שזה היה בזיליקום, משום שאיציק, השף והבעלים של פרי מגדים, הוא איש מסתורי אפוף סודות, המקמץ בפרטים מן המטבח. סיפורים מעניינים, לעומת זאת, יש לו למכביר, בעיקר אחרי כמה שוטים של ''מים מינרליים'' – כמו שהוא קורא לזה.

מנת הביניים שלנו (כאילו שהיינו צריכים כזו) היתה מלפטי, שהוא אחיו האובד של הניוקי. תערובת עשירה של תרד וגבינות צאן (ללא קמח או תפוחי אדמה) גולגלה לכופתאות קטנות, הועברה לרוטב שמנת והוקרמה בגבינה מגוררת.

עד שהגיעו המנות העיקריות סיפר איציק שכשהחליטו הוא ואשתו לפתוח מסעדה בחצר ביתם (הממוקם במבנה היסטורי המיועד לשימור) חלוקת העבודה הייתה ברורה: הוא אוהב את כל מה שקשור בבשר. הוא מפרק, מיישן, מעשן ומכין את מנות הבשר הטרי בעצמו. היא חולשת על כל תחום האפייה והמתוקים. (או לחילופין, כפי שאיציק מכנה זאת: הוא השף והיא השאפה...).

טי-בון של עגל חלב ברוטב שמנת ופלפל צעד יד ביד עם קונפי ברווז בתפוזים אל עבר השולחן. עגל החלב היה משובח ורוטב הפלפל מצוין. הברווז, שנכנע בקלות למגע המזלג, נטבל ברוטב תפוזים מתקתק ומריר, שמשלים את התמונה (המופלאה גם בלעדיו). המנות העיקריות הוגשו עם פירה תפוחי אדמה עמוס עושר של גבינות וחמאה, ואורז בעדשים חומות.

הפוגה למנוחה הייתה הכרחית. נשימה עמוקה. מחשבות על מזכרת בתיה. המקום הזה גורם לי לחשוב על נוח משירת הסירנה של עירית לינור ועל בתיה של ציון כהן מאל עצמי. יש איזשהו מחקר שקושר בין עודף אוכל לכשל חשיבתי? אולי יש מחקר שקושר בין מוס שוקולד לגאונות. המוס המדובר היה ערימה גדושה של שוקולד עשיר עליה פוזרו שבבים גסים של שוקולד. קרם ברולה מצוין הסתתר מתחת לסוכר שחום ויפה שהתפצח בצליל נהדר בפגישתו עם הכפית.

נוסעים הביתה. חלון פתוח, רוח מבדרת ואחינועם ניני שרה מישאלה. יום חמישי ההוא, העגום, נמוג ללא זכר.

פרי מגדים
רוטשילד 3, מזכרת בתיה.
08-9349946