אני וליל הסדר


מוקד הזמנת אירועים במסעדות

משום מה, בשנים האחרונות, ליל הסדר לא כל כך מהנה כמו בשנים עברו. למה? אין תשובה אחת ברורה. יכול להיות שאלה הזכרונות, יכול להיות, פשוט, שהשנה האחרונה היתה מאוד קשה מכל מיני בחינות והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לשבת מסובין עם המון משפחה או, חס וחלילה, יכול להיות שהתבגרתי, והחג הזה כבר לא כל כך מיוחד כפי שהוא היה עבור ילדה בת 8.

אני יושבת פה בסלון, לפני תחילת ליל הסדר, לצד אבא, ומשקיפה אל עבר המטבח. אמא עומדת מול הכיריים, מכינה קניידלעך, אפופה אדים שעולים מהמים בהם תופחים לאיטם כדורי המצהבריי המאוד מאוד טעימים שלה. פתאום אני נישאת על גלי הזיכרון של ילדה קטנה, שעומדת לצד אמא והדודות במטבח של הדודה מפרדס חנה, ומנסה לגנוב קניידלעך. תחושת הסיפוק העצומה שהרגשתי כשהצלחתי ''לגנוב'' כדור אחד בלי שאמא תשים לב (למרות שהיא שמה לב, וחייכה לעצמה), אינה יכולה להשתוות לשום תחושה אחרת.

אני נזכרת בגפילטע-פיש שדודה רחל תמיד היתה מביאה איתה מת''א, בבישול החצי מרוקאי חצי פולני שלה, התפו''א במי מלח שתמיד גרר מלחמות עם אמא שלא הסכימה שאני אתמלא לפני המנה העיקרית..


תמיד הויכוחים איפה אני יושבת, והבכי כשאין לי מקום לשבת ליד האחים שלי (כי בתור האחות הכי קטנה אחרי 3 בנים – רק רציתי להיות לידם... שרק יתייחסו! ואם הם צחקו מבדיחה שסיפרתי – איזו גאווה!!). תמיד אותם ויכוחים מתי אוכלים את הביצה, מה זה כרפס, למה אני לא רוצה לאכול מצה...


ואז מגיע הקטע שכולם חיכו לו: ''שולחן עורך''. הגפילטע-פיש שמוגש יחד עם הציר שלו (כמו ג'לי כזה, רק שזה לא מתוק...), כבד קצוץ, מרק עוף צח עם קניידלעך (כשהמרק הוא בכלל סתם תירוץ לאכול מלאן-ת'לפים קניידלעך, כמובן), שלאחריו מגיע אותו ויכוח מוכר עם אמא אם אני צריכה לאכול את המנה העיקרית או לא, כי כבר כל כך מלאים מכל התפו''א במי מלח, והביצה במי מלח, והקניידלעך שאין מקום כבר...


הכוס של אליהו הנביא שמשום מה תמיד היה מגיע, מלווה בשירת ''אליהו הנביא'' (כמובן שבשנים מאוחרות יותר התגלה שזה אחד הדודים מתחת לסדין...)
ואז הריצות המטורפות בבית, והחיפושים בכל החדרים אחרי אותה פיסת מפית עם מצה בתוכה.

זהו.
נגמרה ארוחת החג של שנת 2004. אני קורעת את עצמי מזכרונותיי בשעה שאני יושבת בצד ומסתכלת על זירת ההתרחשות המרכזית. האוכל שמתפנה מהשולחן לאיטו, כוסות היין המתרוקנות ומתחלפות בכוסות קפה. הילדים שרצים וצועקים וצוחקים ונופלים וקמים מסביב לבית בכמויות הנאה שאני זוכרת. לרגע יש לי צביטה בלב על התמימות שחלפה, והידיעה שאני לא אחפש יותר אפיקומנים.
אז כל מה שנשאר זה לאכול את עוגת המצות של אמא, ולהמשיך להציק לילדים שמסביבי כמו שהציקו לי כשהייתי בגילם... אחרת איך הם ילמדו???

קרם שוקולד (לציפוי עוגות, למריחה, לעוגות שכבות)

מצרכים:

1 חבילה מרגרינה בלי מלח
100 גרם חלווה סומסום
12 כפות סוכר
6 כפות מים
3 כפות קקאו רגיל (או שוקולית)

כלי עזר:

סיר קטן
כף מעץ / כף פלסטיק (עמיד בחום)

אופן ההכנה:

לתוך סיר קטן חותכים לקוביות קטנות את המרגרינה, מפוררים את החלווה, מוסיפים את המים, הסוכר והקקאו.
ממיסים, תוך בחישה – על להבה בינונית/נמוכה את כל החומרים לעיסה חלקה.

• אסור שהתערובת תגיע לרתיחה!!!!

מקררים את התערובת ומורחים על מצה (לפני המריחה להשרות את המצות קלות, כחצי דקה, ביין מתוק אדום). עורמים את המצות בשכבות (5-7 שכבות). מכניסים למקרר, אוכלים קר.

בתאבון.