אני שוקוהוליקית? מסתבר שכן. אחד מרגעי השיא שלי כשוקוהוליקית היה דווקא בשירותי הצבאי. חלק נכבד מהמשכורת הצבאית שלי הלכה למימון ההתמכרות, וכיוון שהמשכורת הייתה נמוכה מצאתי את עצמי לא פעם יוצאת עם הרבה שוקולד זול מאיכות בינונית מחנויות הממתקים שבתחנה המרכזית בתל אביב.
אותו יום היה יום קיץ חם ואני הייתי בדרכי לבאר שבע. באחת מחנויות הממתקים שבתחנה המרכזית קניתי כמעט קילו שוקולד, חילקתי אותו בין כמה שקיות והכנסתי באופן אקראי לתרמיל הגב שלי שהיה עמוס גם ככה.לפני שנכנסתי לאוטובוס הוצאתי מהתרמיל כמה שקיות לדרך, ואת התרמיל עם שארית השוקולד דחפתי עמוק פנימה לתא המטען. במהלך הנסיעה חיסלתי שקית, ואחריה עוד שקית ואחריה עוד שקית. לקראת באר שבע כבר החלתי לחוש בבטני, ובבאר שבע עצמה, לפני התחנה המרכזית, כבר התחלתי להרגיש בתחושה לא נעימה המחלחלת במעלה הגרון. מיד כשהאוטובוס עצר נדחפתי לקחת את התרמיל מלמטה, חטפתי אותו ורצתי לשירותים המזוהמים של התחנה שם השוקולדים נפלטו מגופי החוצה באופן בלתי נשלט. הלב כאב על גורלם של השוקולדים שהנעימו לי כל כך את הנסיעה.
בלב כואב פתחתי את תרמיל הגב שלי, בכדי להוציא נייר טואלט שבאופן לא מפתיע לא היה בשירותים שבתחנה, ואז נגלה לפני מחזה מאוד לא מלבב: השוקולדים בשקיות האחרות נמסו ונזלו מהשקיות על הבגדים שלי ושאר הציוד שהיה בתרמיל, ואת כל השעות שחלפו מהרגע שהגעתי הביתה העברתי בשטיפות, כביסות ושפשופים של הבגדים והחפצים שהיו בתרמיל.
מאז למדתי שני דברים. האחד- לארוז את הבגדים והציוד שלי בשקיות סגורות לפני שאני מכניסה אותם לתרמיל והשני- מוטב להסתפק במעט שוקולד איכותי על פני הרבה שוקולד בינוני. ובקיצור, זול זה יקר.
