תשאלו אנשים מה הדבר הכי חשוב בחיים, מה יגידו?- אהבה. זה מה שרוב האנשים יגידו- אהבה. עכשיו, שלא תבינו לא נכון, אהבה זה אחלה, אהבה זה נורא נעים, אני בעדה, מאחוריה ומצדדיה במאה אחוז, אבל היא לא הדבר הכי חשוב בחיים. אהבה זה רק מקום שני, מדלית כסף. את הזהב לוקחת הכנות.
זה עלול להפתיע אבל זאת האמת, ואמת יש רק אחת- הדבר הכי חשוב בחיים זאת גברת כנות. עם עצמך. בינך לבינך ואחר כך עם שאר בני התמותה. אחר-כך אהבה. אחר-כך חצילים. על האש. קלויים משני הצדדים. קצת מלח, פלפל, טחינה גולמית, כמה שיני שום וזהו, למקרר.
אבא שלי לא כל-כך אוהב חצילים. כנות ואהבה זה בסדר אבל חצילים הוא לא אוהב. זה אוונגרד בשבילו. הוא לא מרגיש נוח עם אוכל שהוא לא מכיר וחצילים נכנסו אלינו הביתה רק לפני 15 שנה. זה לא בשבילו, נו, המרקם הזה, הוא לא מצליח להתרגל למרקם וזה לא בגלל שהוא בן- אדם רע, חלילה, הוא פשוט לא אוהב שינויים. לא מבין את הקונספט של דברים שמשתנים. הוא מעדיף את המוכר, הידוע, הקבוע, עוד מהחדר אוכל בקיבוץ. אוכל פשוט, נו, זה שבטוח יצא טעים, מה שכולם אוהבים, שניצל עם פירה, קצת צ'יפס ליד, אולי כמה תפוחי אדמה מבושלים, אם יש אפויים אז גם טוב, למה לא, בכיף, אבא שלי אוהב תפוחי אדמה. בתור תוספת, בתור מנה עיקרית, עם רוטב או בלי, מה זה כבר משנה?
''אולי נאכל היום תפוחי אדמה?''
אמא שלי לעומת זאת, אישה למופת. בחורה עירונית, כבר לא ילדה, נורא אוהבת לחדש, לשנות, להתנסות, ללמוד דברים חדשים, לצאת מהבית, להכיר מקומות, אנשים, חוויות וגם אוכל. הכי היא אוהבת לנסות מתכונים חדשים. להשוויץ בהם בארוחות משפחתיות כשכולם נאספים, או אחד על אחד כל יום בצהריים עם אבא שלי. כל יום בצהריים- אותו מקום, אותה שעה, אותם אנשים, כבר לא מעט שנים. בוא נהיה כנים, זה יכול, רחמנא לצלן, לשעמם. אז למה לא לגוון, להתחדש, לטעום משהו חדש ולהתרגש.
'' למה את מכינה מה שאני לא מכיר ,את יודעת שאני לא אוהב את זה. למה שלא נאכל היום תפוחי אדמה, אני אכין, אני אעזור לך.''
ההורים שלי ביחד יותר מ- 40 שנה. בלי חצילים ועם הרבה תפוחי אדמה, כל מה שנשאר זה כנות ואהבה.
יעל ורדימון
