יום ראשון בערב, אני עם הטרנינג מול הטלוויזיה, משוכנעת שאפסו הסיכויים שמישהו עוד ירצה שאהיה מועילה, עד שהטלפון צלצל, והאמא והאבא של משוש חיי הציעו לקפוץ לבקר. המשוש עזב את המחשב, ( כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא ) והלך לסדר את הבית, מה שהשאיר לי,למרבה הצער והאירוניה, את אגף הבישול.
סקירה מהירה במקרר ( בצל ירוק, בזיליקום, חסה וגבינת רוקפור ) הותירה אותי עם המסקנה העגומה שאכלתי אותה.
החלטתי להתקשר לנילי ולשתפה במצוקתי. וכך טחנתי לה את המוח באריכות על אומללותי חסרת הקץ.
נילי הביעה את השתתפותה הכנה בצערי ( ''אם את הבשלנית הפחות גרועה מבין שניכם, אז לא נותר לי אלא לאחל שאלוהים יהיה אתכם'' ), ובחביבות האופיינית הורתה לי להפשיל שרוולים ולשתוק לכמה דקות.
היא הציעה שאשלח את המיועד לסופר, שיעשה עם עצמו משהו מועיל, ויביא שמפיניון, גבינת עיזים, תפוחי אדמה, עגבניות שרי ושקדים מולבנים פרוסים.
''שטפי את הפטריות ויבשי אותן'', החלה יורה לעברי הוראות, ''הוציאי להן את הגזע, הניחי אותו בצד, מזגי טיפת שמן זית לכיפה, בינתיים קלפי וחתכי את תפוח האדמה וקצצי את הריחן''.
ניסיתי להרוויח זמן ושאלתי אותה למה היא מדברת כמו עמנואל הלפרין, ''מי אומר קצצי את הריחן ?''
''הייתי בסדנא לשיפור האישיות'' השיבה מבלי להתבלבל ''וחוץ מזה לא הבטחת לשתוק ?''
שמחתי, כיוון שבאמת אמרתי לה שכדאי שהיא תעשה עם עצמה משהו, אך נאלצתי לגלות איפוק.
''בשלי את תפוחי האדמה במים רותחים, מעכי את הרוקפור למחית, שלא תהיה גושית, ( אה, משוררת ! ) הוסיפי את גבינת העיזים וערבבי, שמני תבנית מרופדת בנייר כסף, וזרקי את הסיגריה.( איך היא רואה ? ) התנור על חום בינוני גבוה, הוסיפי מעט חומץ בלסמי...''
עכשיו היא נזכרת... המיועד היה צריך ללכת שוב, על אף מחאתו הנמרצת.
הכיני ממחית הגבינה כדורים, ( אין לי עדיין מושג מה זו מחית, אבל אני שותקת, בקשו ממני לסתום ) מלאי את הפטריות, שימי בתבנית, תפוח האדמה רך ?, יופי. הוציאי מהסיר והוסיפי לתבנית. הכניסי לתנור.
בא לי להציק למיועד, אז צעקתי לו מהמטבח שאני מתנצלת ששכחתי מקודם להגיד לו להביא גם יין, ואם לא קשה לו אז שירד להביא... החנון לא חשב שזה כל כך מצחיק, והבטיח שאשלם ביוקר, ובדיוק אז, בעיתוי מושלם, נשמע צלצול הפעמון והמטרונית הנכבדה ובעלה הגיעו.
