למסעדה הזאת לא תגיעו במקרה, ואם הגעתם במקרה, אל תתנו למיקום הנידח להטעות אתכם, פה זה לא מפגש הסמבוסק, כפי שהבנו ברגע שנכנסנו: ריהוט עץ נינוח, מפות לבנות ותאורה רכה יצרו אווירה חמה ונעימה.
התאור "נעים" חזר על עצמו בעקביות לאורך ולרוחב כל הערב, בעיקר בזכות מלצר מקצועי ואדיב.
ברקע: בוב דילן וטום וויטס שמרו על טאקט בפלייליסט של בלדות רגועות.
תפריט יין: מגוון ומתומחר בשפיות.
אוכל: אה כן, האוכל. לא הכל מושלם, אבל פיקשוש אחד או שניים לא האפילו על הרושם הכללי: זאת מסעדת שף ראויה לשמה.
הלחם הגיע מהר, חם טרי ביתי וכפרי וכל מה שאפשר לרצות מלחם.
שלוש מנות פתיחה מדף הספיישלים היו כולן מצויינות, אבל מה הטעם להמליץ על כאלה אם, בהגדרה, הם נידונו להיתחלף באחרות כל יום.
עיקריות: סטייק אנטריקוט על העצם הצליח להרשים. זה לא עוד בייבי עגל שמנמן שכמוהו טרפנו כבר אלף, אלא בשר בוגר וסגלגל עם עסיסיות מאופקת ורובד טעמים מורכב, כזה שאוכלים בנימוס עם הסכין והמזלג ביד הנכונה ואחרי דקה זורקים הכל כדי להרים אותו ביד ולהיכנס בו כמו באבטיח, עד העצם, או עד שהבחנת בעין שמתלכסנת אליך מהשולחן השכן.
פסטה שחורה היתה פפרדלה שחורה ורחבה יותר מכביש 89, טריה ובשרנית, חובקת בפיתוליה שרימפס טובים וקלמרי נפלאים, עם רוטב טעים אך דליל שהתנקז כולו לקרקעית.
בקינוח "חגיגת הדרים" לא המתזל מזלנו, אמנם היו בו אלמנטים משובחים, אבל השטרודל הנלווה סבל מבצק חיוור ורדום.
אז לא הכל מושלם, אבל החוויה הכללית כל כך נעימה וטעימה, שלא נותר לי אלא להמליץ בחום. אנחנו בטוח נחזור, ונעשה כאילו עברנו שם במקרה ונכנסנו סתם מתוך סקרנות.
