''העוף היה פיקנטי ומלא טעם, לא שמן ולא יבש, פשוט מושלם; התוספות - המשתנות מדי יום - מגוונות למדי, כאשר תבשיל הבמיה הצטיין באופן מיוחד...''. נועה יחיאלי וידיד השתלמו באוכל הודי במסעדת מהרני הכשרה שבתל אביב
ישבנו כמעט שעה רק על הסלטים. ארז פיצל את הריכוז שלו והצליח גם לאכול וגם להתרשם מהעיצוב המושקע של המקום. חלל גדול, שיקי, בעל תקרה גבוהה ומדרגות שמובילות לקומה נוספת ובה חדר אירועים אינטימי
שנינו התענגנו על פרוסות הפילה והסינטה שהוגשו לנו הלוך והתענג וחלקנו את השמחה על היות הבשר כמעט מדמם ולא מיובש יתר על המידה. רך ונלעס בנינוחות ירד כל נתח במורד גרוני, כשהוא נרדף על ידי השלוק של היין שממהר להשיגו. כשהמחבת התרוקנה גם כוס היין שלי כבר היתה ריקה, אבל הברמן הוציא לנו שוטים של לימונצ'לו. באשר אבדנו אבדנו
הסניף של רולדין ברחוב אבן גבירול הוא בית קפה של ממש. אפשר לשבת למעלה או במרפסת, מקבלים תפריט, מלצרית ואת כל החבילה. הבעיה היחידה בישיבה במקום היא שכשלוקחים הביתה לפי משקל אפשר לקחת קצת מכל דבר וכך לטעום מהרבה דברים, אבל כשמזמינים מהתפריט חייבים לבחור
הכבד שלי ניחן בתכונות שניחנו בהן חברותיו המנות הראשונות. הוא משלב טעמים ומתייחד ממנות זהות שטעמתי במקומות אחרים. כאן הוא מוגש ברוטב קלבדוס, תפוחי עץ וחמאה, על מצע בטטה צלויה בצ'ילי ליים. היא יכולה לעשות לי כמה פרצופים שהיא רוצה, מצדי. הכבד נפלא ואני אוכלת אותו בלי טיפת רגש אשמה או נקיפות מצפון
קרפה דיאם הוא הבר הידוע בעיר בתור בר הומו-לסבי, או כמו שהבעלים אוהבים להגדיר אותו ''סטרייט פרנלדי''. אחרי ערב במקום ובתור סטרייטית, אני בהחלט יכולה להעיד שהרגשתי שהיו סופר-פרנדליים אתי
הכוסות מתרוקנות באיטיות ובתיאום כמעט מושלם. בזמן שהן מתרוקנות חלל הבר המוארך דווקא מתמלא. זהו ליל שלישי ובו, כפי שמעיד הפוסטר, ''הבנות של הצ'ייסר תופסות פיקוד''
לאחרונה החלה המסעדה לפעול במתכונת שונה מבעבר, ומעבר לפעילותה במשך היום כמסעדה בשרית היא מציעה מעתה בערבים תפריט חלבי הכולל בעיקר פסטות, פיצות ומנות חלביות נוספות כמו תפוחי אדמה מוקרמים, בלינצ'סים ואפילו מספר דגים.
נראה לי שתומר, הברמן של הגוזניק פאב, חושב שאני ממש תינוקת אם הוא הצליח לשכר אותי בשלושה קוקטיילים עלובים של בחורות. מה לעשות, ככה אני, יש לי קיבולת אלכוהול של ילדה בת ארבע, וברמנים יכולים לעשות בי כרצונם
נועה יחיאלי וחבר בר מזל יצאו הפעם לדגום את התפריט החדש של סושידו, היפנית שבשדרות רוטשילד בתל-אביב. הם אכלו מנות מוזרות מעט כמו סושי במבה, או סקאנה צ'יזי מאקי, שהוא סושי עם גבינה צהובה מותכת, אבל לא הפסיקו ללקק את האצבעות.
נועה יחיאלי, קיבוצניקית לשעבר וסטודנטית בהווה, יצאה עם חברת ילדת לאכול בויליג' גרין הירושלמית הצמחונית. זה התחיל כדה ז'ה וו לחדר האוכל בקיבוץ אבל מהר מאוד התברר שהסטנדרטים של הויליג' גרין גבוהים בהרבה מאלו המקובלים באקונום הקיבוצי.
קדירת הפטריות של המקום היא מנה המוגשת בתוך לחם, ומכילה פטריות, בצל ועגבניות שרי בשמנת. ידידי פתח את מכסה הקדירה (פרוסת לחם מוקרמת בגבינה) ושנינו דחפנו מזלגות רעבים לתוך הלחם המהביל.
המומחה שלי מחכך ידיו בהנאה נוכח המנות הראשונות המוגשות לנו וניגש לעבודה. יותר משהוא אוהב פויקה הוא אוהב בשר, ואנחנו מתחילים לטעום ממחבתות הברזל הלוהטות. הראשונה מכילה Jinja, פטריית פורטובלו, פלפל אדום ותרד טרי קלויים. בשנייה, סינטנה - ריבועי סינטה צלויים, אבל הלהיט האמיתי הם ה- Cape burger, בורגרים קטנים מבשר בקר וכבש.
לנשנושי בר אנחנו זוללים טבעות קלמארי עם רוטב צ'אטני פלפלים ולימון וקרפצ'יו בקר בבלסמי ופרמזן מגורד. אלו מנות בר נהדרות, אבל כדאי מאד לדעת שננה מציעה תפריט מסעדה לכל דבר והיא פתוחה גם משעות הצהריים לארוחות עסקיות.
תיקחי אותי הרבה ליפו מעכשיו, טוב? אתה מבקש. לא ידעת שיש כאן כאלה מקומות מיוחדים. אתה מבקש עוד וויסקי ואנחנו שוקעים שוב במנוחה ובקסם של הג'פה בר.
אח, מתוקה היא הפגישה עם חבר ותיק, מתוקה כמו הרוטב האסיאתי המתוק בצבע כתום עז המתלווה לעתים למעדני המזרח. יש כל כך הרבה מה לומר, כל כך הרבה עדכונים לעדכן וסיפורים לספר, וכשעושים את זה על מגש סושי זה אפילו עוד יותר טוב.
את בתי הקפה של הקריות אני מכירה די טוב עוד מנעורי באזור, ונראה לי שגיל שש-עשרה הוא בדיוק הזמן המתאים להתחיל להעביר לאחותי חפיפה בתחום. בעוד שנה כבר בטח יהיה לה רשיון וחבר והיא תוכל ליישם את הנלמד.
מולי הוא בר אירי מסורתי, ירוק מבחוץ וירוק מבפנים. יש נישות קטנות המכונות ''סנאגס'', יש מרפסת מגניבה, ויש מקומות ישיבה בחוץ, על הרחוב. מקום שמזכיר כמה טוב לשבת בניחותא עם חברים ולשתות.
פראג הקטנה היא מקום שיושבים בו תיירים דוברי שפות זרות לצד מקומיים, אבל ניכר באווירה שגם אלו וגם אלו לא נקלעו לכאן במקרה או לראשונה. גם התפריט הציע המון מנות שלא הכרנו. בבת אחת חזרתי לימי חו''ל שלי, בהם כל ארוחה במסעדה היא הרפתקה.
הוא אכל בשקט ובהתמסרות והמשיך לסיבוב שני. תענוג להסתכל עליו כשהוא מתייחד עם האהבה שלו, האנטרקוט, ועוד יותר תענוג להסתכל עליו תוך כדי שאני אוכלת אחד כזה בעצמי.
דווקא בזירת האוכל לירי הפגינה קצת בקיאות שהצילה אותה, כי כבר ממש חשבתי שהיא בכלל לא היתה בהודו אלא התחבאה ארבעה חודשים מתחת למדרגות הנעות בנתב''ג. היא זיהתה את שמות המנות והסבירה לי מה יש בהן, אבל מה זה משנה. כל הכיף באוכל זר זה שהוא זר.
עד היום העברנו את חיינו בציפייה ליום בו העצלות תשתלם, והיום הזה סוף סוף הגיע. קם לו עלם חמודות והכריז: דרינקים לכולם, עד הבית, ובזול. כל האלכוהול בו חשקה נפשכם בלחיצת שבעה מספרים בטלפון.
בני'ס נמצא בקרבה מפנקת לבתים שלנו, בפינת בן-יהודה ובן-גוריון, ומציל אותנו פעמים רבות מהכורח לבשל בעצמנו. אנחנו יודעים מראש מה אנחנו רוצים אז אין צורך לעיין בתפריט, ועד שמגיע האוכל עוברים על העיתונים לראות מה חדש.
בצהרי יום שישי, עת סעדנו בבראנצ' של קיבוץ פלמחים במרפסת המשקיפה אל הים הכחול ושמענו את שמחת הכוס הנשברת בחתונה שהתקיימה בסמוך, החלטנו שגם אנחנו נתחתן יום אחד בפלמחים, אבל לא האחד עם השני.
תמיד אהבתי את הצבע החום. זה אולי נשמע מוזר, אבל חום הוא צבע שיש לי ממנו רק קונוטציות חיוביות: שוקולד, דובי, רהיטי עץ. חום זה צבע חמים ונעים (השוקולד נעים, הדובי חמים. ורהיטי העץ? אלגנטיים), ונראה לי שבבחירת השם ''בראון'' היתה הצהרת כוונות כזאת בדיוק.