המטבח של רמה פתוח רק בסופי שבוע ובלילות ירח מלא, כי כדי להתמסר לארוחה מורכבת ומענגת כל כך צריך פנאי. לימור פורת הגשימה השבוע חלום ואכלה שם ארוחה שעשתה הרבה כבוד למטבח הישראלי המקומי. אלא שלמחרת היא גילתה שהחלום שלה לא השתנה הוא רק התעצם והיא ממשיכה לפנטז על הרגע בו תחזור לשם
''אז איפה נפגשים?'' אלוהים יודע, צריך לחשוב, אמרתי. ''אולי בקימל?'' היא שאלה. קימל? וואוו לא הייתי כבר יובלות, ממממ.... את יודעת מה? למה לא? יש מצב, תודיעי לבנות. וכך קרה שפגישת הבנות הרבע שנתית, יומולדת זה רק התירוץ, נחוגה הפעם בקימל. ושם, יש לומר, נחוגה בפאר והדר, אבל למה להקדים את המאוחר.
לא היתה שאלה מה נזמין, גפילטע פיש לאבא, וכבד קצוץ בשבילי. אבא נאנח. בדיוק בשביל גפילטע פיש כזה המציאו את המסעדות היהודיות הוא אמר.
הארוחה השנייה התבססה על פי המלצת המלצר על מנת בף בורגיניון, מנת נתחי בשר בציר ושמנת מדויקת וטעימה. הרוטב היה עשיר והירקות נימוחים ומלאים בטעם
כמו בכל שנה , בתאום מושלם עם העופות הנודדים, הגיע שוב זמן המסיק. בכל רחבי אגן הים התיכון, מתכנסים המוסקים ואוספים ברוב עמל את תנובת הפירות
בדיוק כמו בלונפארק כשהייתם ילדים קטנים, רק במקום רכבות שדים, סדנאות יין, במקום לופים, סדנאות בישול, ובמקום דוכני נקנקיות וצ'יפס, דוכנים של יין, מאפים, כריכי סלומון וארוחת צהריים, רק הושט היד וגע בם.
ארוחות המתנהלות כטקסים, תפריטים משתנים מידי יום, מנות שמוגשות בסלון, בחצר, בלול או ברפת, שהוסבו לחדר אירוח.
הילד רוצה עוגת נינג'ה, הילדה רוצה ארנב, הילד אוהב עבודות עפר, הילדה מוכנה רק בוורוד. בשנה שעברה, אחרי שהייתי עדה לכמה וכמה משברים, העזתי להעלות על שפתי את רעיון העוגה המוכנה, בידי אומן.
מה לעשות, יחד עם רבים מאזרחי מדינת ישראל שלא יכולים להרשות לעצמם תענוגות כירוגיים, כמו שאיבת שומן למשל, נתמודד בחודשים הקרובים עם הסרת אלפי (שלא לאמר מליוני ) קלוגרמים מיותרים שנצברו בששון ובשמחה בארוחות החג
ב-1882 הוקמה המושבה הגלילת ראש פינה. הורתה ביסורים אין קץ, חולי, רעב, וסכנת נפשות. הישיבה על המרפסת של שירי ביסטרו אין בה ולו קצה קצהו של רמז לאותם הימים
הפעם החלטנו להיכנס פנימה, לתוך הקרביים של המסעדות והברים ולשלוף משם את הכוכבים האמיתיים. מצאנו את המוח והידיים מאחורי המנות הטעימות....
תשכחו ממה שאתם יודעים על סדנאות, מקצועיות ככל שיהיו. דרכתם בדלת של מאיר? אתם חלק מחבורה.....
לא עברה חצי שנה ושוב אתם תקועים עם אותה שאלה מורטת עצבים, מה נביא להם לחג. נר? קערה? מה? מה?
מה עושה לכם המילה אניס? מציפה זכרונות מאיים קסומים צפים בזרם ומגברים לא מגולחים שותים בצוותא על מדרכה משקשקים קוביות מול לוח השש בש? או שאולי תחושת איכס ודחייה?
את אנטוניו פגשתי לראשונה בדוכן סנדוויצים קטן שהריץ יחד עם חברים ומשפחה ברחוב מלצ'ט .בכוך הקטן הם הכינו את סנדוויצ'ים שגרמו לך לחלום חלומות טובים בלילה. אבל הכי נפלאים היו אלה שהכין אנטוניו. זאת היתה פשוט עובדה. אולי עניין של יד, אולי של החיוך, אבל מה שבטוח זה שהיה שם ניצוץ.
כשהייתי ילדה, עוגה לשבת היתה חלק מטקס שצויין באדיקות כמעט בכל בית שהכרתי. רק אמא שלי מעודה לא הכינה בצק. לא פריך ולא שמרים, לא כרוך אפילו לא שק''מ. לא לשה, לא רידדה ולא גילגלה. בלי שום רגשי אשמה, פשוט לא.